בן זוג בהליכי פשיטת רגל -המשך עורכי דין - דף הבית >> פשיטת רגל >> בן זוג בהליכי פשיטת רגל >> המשך זוגות שנישאו לפני 1974 -הילכת השיתוף מכח חזקת השיתוף הנובעת מדיני שיתוף הנכסים (לפני החוק) מוענקות זכויות לאחר מבני הזוג בנכס הרשום על שם בן זוגו. אין טענת בת הזוג אשר אינה רשומה כלפי בן זוגה לשיתוף בנכסי המשפחה כטענתה כלפי נושה של בן זוגה. מדובר ב-2 מערכות יחסים מובחנות בהן השאלה מיהם היריבים על הזכות עשויה להכריע בגורלה: מערכת יחסים פנימית (בין בני הזוג לבין עצמם) ומערכת יחסים חיצונית (בין בני הזוג לבין נושה חיצוני). היינו, בטרם נעניק לבן הזוג את זכויותיו בנכסים שנצברו יש לבחון מהי אחריותו במישור הפנימי בין בני הזוג בחובות בן זוגו. ובמערכת היחסים החיצונית, על אף שאין יריבות ישירה בין בן הזוג ובין נושיו של בן-זוגו, הוא עלול להיקלע לעימות חזיתי עמם על חלקו בנכסי התא המשפחתי. לדעתי, במקרה של פושט רגל, נכנס הנאמן לנעליו של החייב, ולכן יש לבחון את החובה להשתתף בחובות בן הזוג ממבט מערכת היחסים הפנימית ולא כפי שיעשה במקרה של נושה רגיל. אם בן הזוג החייב יעביר מחצית נכס לבעלות בת-זוגו, יפגעו לכאורה זכויות נושה בן הזוג החייב. גם כאן יש לסווג את אופי החוב על מנת לקבוע מהם סיכויי הנושה כנגד אשת החייב:  הנושה מכר את הנכס נשוא השיתוף לבן הזוג החייב והחוב נוצר עקב מחדל בן הזוג מלשלם תמורתו.
הנושה הלווה לבן הזוג החייב כסף לשם רכישת אותו נכס. הנושה קיבל את הנכס כבטוחה לעסקה שאינה קשורה באופן ישיר לנכס. הנושה עיקל את הנכס נשוא השיתוף בגלל חוב של בן הזוג החייב. הכלל הבסיסי הוא כי אין אחריות הדדית של בני זוג לחוב שנוצר על ידי מי מהם. ואולם חריגים רבים לכלל זה נקבעו בדיני המשפחה ובדינים כלליים אחרים. בית המשפט המחוזי בתיק אדגר השקעות בע"מ נ' שטנג ביטא את העיקרון לפיו: "בחיי נישואין יש דבש ויש עוקץ. הצדדים נהנים ממאמץ משותף, שתורם כל אחד מהם לתא המשפחתי וגם צריכים לשאת בכישלונות כלכליים של אחד מהם הפוגעים בתא זה." קביעה זו מעוררת מספר שאלות עקרוניות חשובות: האם שונה אחריות בן הזוג במקרה של נכס משפחתי (דחרת מגורי המשפחה) לעומת מקרה של עסק (מפעל של הבעל). האם האחריות לחובות בן הזוג היא רק במסגרת הנכסים או שמא גם כשערך הנכסים אינו מכסה את החובות. בפסק דין גיברשטיין (ע"א 1967/71) חיווה בית המשפט דעתו כי: "בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף ? הנאה מרווחי השותפות בצד נשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים" ואולם, חזקת השיתוף בחובות סויגה בפסק דין דוד נ' דוד (677/71) ל"חובות שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומה של השותפות, כל זמן שהם מנהלים אורח של חיי משפחה תקינים" הסייג מורכב מ-3 מרכיבים: חובות שנעשו בדרך הרגילה; לדוגמה, לא יוכרו חובות שנעשו כתוצאה מבזבוז כספים על מאהבת, הימורים וכיוב'. בתקופת קיומה של השותפות; אם החובות נוצרו מלפני יסוד התא המשפחתי הם לא יוכרו. בני הזוג מנהלים חיי משפחה תקינים; די שיוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים ביחידת מגורים משפחתית. אין דרישה לחיים הרמוניים בין בני הזוג. היקף השיתוף בחובות בפרשת מסטוף (633/71), אלמנת איש עסקים שהשאיר אחריו חובות מרובים ועזבונו הוכרז פושט רגל, התגוררה עם ילדיה בבית הרשום על שם המנוח בלבד. האלמנה טענה שהיא זכאית לכך שמחצית הבית יירשם על שמה ורק המחצית השנייה אותה ירושה תוקנה לנאמן לתשלום חובות העיזבון. מנגד, הנאמן על עיזבון המנוח טען כי העיזבון בכללותו שייך שווה בשווה למנוח ולאלמנה, ועל כן על האלמנה לשאת באותו אופן גם בחובותיו של העיזבון. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקיבל את טענת הנאמן וקבע כי היה שיתוף כללי בין האלמנה לבין המנוח, ועל כן היא זכאית לחלק שווה עם הבעל ברכוש שנרכש בזמן הנישואין ונותר לאחר מותו, אך היא חייבת גם לשאת במחצית החובות של העיזבון. למעשה, היקף השיתוף בחובות קורלטיבי להיקף השיתוף בנכסים. נטל השכנוע לכתפי בן הזוג המבקש לשלול את תחולת חזקת השיתוף בחובות על חוב מסוים. ידיעה על קיומם של החובות במשך זמן רב עשויה להעיד על הסכמה משתמעת לנשיאה באחריות משותפת, במיוחד כאשר בן הזוג נוטל חלק פעיל בניסיונות הסדר החוב. היקף האחריות לחובות כלפי בן הזוג קיימת מחלוקת בין הפוסקים מהו היקף האחריות, במישור מערכת היחסים הפנימית, של בן הזוג שלא יצר את החובות. יש המאמינים כי ההתחשבנות ביניהם אינה אמורה לחרוג מהפחתת סך החובות מסך כל הרכוש ולא ניתן לדרוש מעבר לכך מאת בן הזוג שאינו חייב. כזכור, במקרה של נאמן בפשיטת רגל יש, לדעתי, לבחון את החובה להשתתף בחובות בן הזוג ממבט מערכת היחסים הפנימית, משום שהנאמן נכנס בנעלי בן הזוג. היקף האחריות לחובות כלפי נושי בן הזוג בפסק דין נניקשווילי (ע"א 5598/94 פ"ד מט' (5) 163) נקבעה לכאורה הלכה חד משמעית אשר הרחיבה את חזקת השיתוף בחובות גם למערכת היחסים החיצונית: בפרשה זו נדון עניינם של בני זוג שניהלו במהלך כל שנות נישואיהם, מאז שנת 1966, חיים משותפים תחת קורת גג אחת. האישה הגישה לבית המשפט בקשה לצו הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כבעלים של מחצית מזכויות בעלה, אשר נקלע לחובות, באולם אירועים שלו, וזאת מכח הילכת השיתוף בין בני זוג. "ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא, כי שיתוף בנכסים כולל בתוכו שיתוף בחובות הנתפסים כנכסים שליליים. חריגים לחזקה זו הם חובות בעלי אופי אישי." ואכן בפרשת אדגר נ' שטנג (ע"א 1/98) התייחס בית המשפט המחוזי להלכה שנקבעה בפסק דין נניקשווילי במילים אלה: "הלכת נניקשווילי פורשה על ידי בתי המשפט המחוזיים כמיישמת את הלכת השיתוף "החיצונית" גם ביחסים בין הצדדים השותפים לבין צד שלישי, או במילים אחרות: ניתן לגבות משני הצדדים לשיתוף חוב שנוצר על ידי אחד מהם בלבד, כלפי צד ג'." במילים אחרות: האישה אחראית אחריות ישירה לחובות בן זוגה. ואולם, החל מאותו מועד החלו בתי המשפט לסגת מהלכה פסקנית זו. בפרשת אדגר נ' שטנג (המ' ת"א 130771/97) קיבל בית המשפט את תובענת האישה ופסק כי היא הבעלים של מחצית המיטלטלין בדירת מגורי הזוג ומן הראוי לאפשר לה לרכוש את מחצית המיטלטלין השייכת לבעלה, החייב, בטרם יוצאו למכירה בהליכי הוצאה לפועל. בפרשת אדגר נ' ארליך (ה"פ 10778/99) דובר על חברה שתבעה את הבעל בגלל חוב גדול שלו כלפיה. בני הזוג ארליך נישאו בשנת 1966 ועל שמם היתה רשומה דירה בחלקים שווים. החברה ביקשה לגבות את החוב גם ממחצית הדירה הרשומה על שם האישה, מכח הילכת השיתוף בנכסים. בית המשפט המחוזי סרב ליישם את הילכת נניקשווילי ואיבחן אותה ב-2 נקודות עיקריות: במקרה ארליך היתה הדירה רשומה על שם 2 בני הזוג בעוד בפרשת נניקשווילי היה הנכס שבמחלוקת רשום על שם הבעל בלבד. בפרשת נניקשווילי דובר בנכס עסקי (אולם אירועים) בעוד שבמקרה ארליך המחלוקת נסובה על דירת מגורי בני הזוג. בפסק דין שלם נ' טווינקו (ע"מ 1017/00) נקבע בהרכב של 3 שופטים אשר דחה את ערעור האישה: אין לייחד את החוב לרכוש ממנו נוצר החוב, כלומר, חוב שבו שותף בן זוג מכח הלכת השיתוף בחובות, ניתן לגביה לא רק מן הרכוש ממנו נוצר החוב. אין רלבנטיות אם הרכוש המשותף הוא דירה או נכס מסחרי. אין בסיס משפטי להעניק חסינות לנכסים שהבעלות בהם נקבעת על פי הלכת השיתוף תוך צמצום היקף הלכת השיתוף. 
פשיטת רגל באה להגן על חייב שאינו יכול לעמוד בחובותיו מטרת החוק היא לחדש את ההכרה באינטרס הלגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו, וזאת בדרך של מתן אפשרות לחייבים לפתוח בהליכי פשיטת רגל, אם אם ברשותם נכסים מועטים בלבד או שאין להם נכסים בכלל.מגמת החוק היא לאזן בין הרצון לסייע בידי החייבים שנקלעו לחדלות פרעון, ובעיקר אלה שבידם נכסים מעטים בלבד או חסרי נכסים, לבין האינטרסים הלגיטימיים של הנושים לפרעון חובותיהם, ובעיקר למניעת ניצולם לרעה של הליכי פשיטת הרגל.  
| 
